יום שבת , 24 יוני 2017


חדשות במוסיקה
Home » הספריה של חנה » רק הפחד מת / בארי לונג, הוצאת מדף

רק הפחד מת / בארי לונג, הוצאת מדף

רק הפחד מתרק הפחד מת |צילום׃  יחסי ציבור

בארי לונג הוא דוגמא לזן מיוחד של מורים רוחניים: הוא אינו רך וחומל כמו מורים-סופרים אחרים ולמען האמת, האוסטרלי הקשיש הזה הוא אולי אחד הנוקבים והתובעניים שבאנשי הרוח. המפגש עם בארי לונג יוצר תחושה מעורבת של כבוד, אימה, התנגדות והכרה בכך שדבריו הם מן הסתם האמת העירומה בכבודה ובעצמה. הפנייה הישירה וחסרת הרחמים שלו אל הקורא, שלעיתים נדמה שיש בה אפילו עקבות של לעג, יוצרת טלטלה מנטלית משמעותית. הוא מזכיר בכך מאסטרים זורי אימה ופחד מן העבר, כמו בודהידהארמה חמור הסבר, וזהו רק סימן נוסף לכך שהטקטיקה שלו עובדה, מה שהופך את הקריאה בספרו למהפנטת.

בארי לונג מדבר איתנו על הסבל בחיינו, על המשמעות שלו ועל האופן בו אנחנו מקפידים לטפח ולשמר אותו בגלל חינוך לקוי, תפיסות מעוותות ואנשים הסובבים אותנו שסובלים בדיוק כמונו. בקטע נהדר מתוך הספר הוא מלמד שלב אחרי שלב כיצד למנוע מאירועים מעוררי-סבל (כמו למשל לימדו אותך שלחיות זה לסבול. שכל אדם צריך להיות אומלל מדי פעם. זהו שקר, אבל אתה האמנת. האמנת, מכיוון שכולם סביבך היו אומללים והם שמשו לך דוגמה ומופת… בשפה פשוטה וישירה מוביל בארי לונג את הקורא דרך עצמו אל הלא נודע אל מקום שמעבר למילים, רעיונות או דמיון.

…מה שמביא אותנו לבארי לונג, מרצה ומורה אוסטרלי, ולספר "רק הפחד מת", שהופיע לאחרונה בהוצאת מדף. יום אחד קפץ אלי ניצן המציל ואמר הנה ספר ששינה את חיי.

מכיוון שהוא עצמו, כאמור, שינה את חיי בצורה רדיקלית, כלומר איפשר להם להימשך, אמרתי לעצמי – שוווה לבדוק. המסקנה: הספר לא שינה את חיי (הם בלתי ניתנים לשינוי – זה המוטו שלי ברגעים אלה) אבל גרם לשינוי מהותי בדרך התייחסותי לנושאים המעסיקים אנשים כמוני, מוות, סקס, אהבה, פחד. זו כמובן לא הפעם הראשונה שאני משנה את דעתי עליהם, עם או בלי הדרכה מבחוץ, אנושית או ספרותית, אבל בגילי, כשחושבים שכבר יודעים הכל או לחילופין לא-כלום, מה רע לקבל חוות דעת מרתקת, משכנעת, והכי חשוב לא-כפייתית או נצלנית, על מה שקורה באתר האולטימטיבי: life.com?

התנגשות במכוניתך, פרידה מאהוב לב, פיטורים מעבודתך וכן הלאה) לשקוע בתוך הגוף.

מוצא-לא מוצא חן הוא מוטיב מרכזי בדבריו של ברי לונג והציר העיקרי שסביבו נעה הקרוסלה הקיומית. כולנו, או כמעט כולנו, לא חיים את החיים שהיינו רוצים לחיות. הפער בין המציאות והרצון למשהו אחר, לא תמיד מוגדר, הוא חלל מעיק ומפחיד שבו קיים האדם המודרני. זהו סבל בהתגלמותו, האלמנט העיקרי של מה שאנחנו קוראים חיים. דורות על גבי דורות של אנשים סובלים הפכו את הסבל לחלק בלתי נפרד מהמטריקס האנושי. אנחנו מתחילים כיצורים חסרי סבל, שוחים בנעימות בתוך מים חמימים, מקבלים תזונה וחמצן בלי להתאמץ, ופתאום, בלי אזהרה מוקדמת, אנחנו נזרקים למציאות רעשנית, תובענית, מפחידה, מציאות של מוצא-לא מוצא חן. זה לוקח כמה שנים טובות, אבל בשלב מסוים כמעט כולנו מתחילים לסבול. בגלל כסף, בגלל אהבה, בגלל קריירה, בגלל משפחה. סיבות לסבל לא חסרות. הוא התחליף למעטפת האהבה שפעם היתה מקום מגורינו. והאבסורד הוא שדווקא אהבה, הדרך האמיתית ביותר להגיע לאלוהים, היא לעתים קרובות מקור הסבל העיקרי המייסר אותנו. וגם כשאנחנו מודעים לסבל אנחנו ממשיכים לדבוק בו מכיוון שהוא הדבר המוכר לנו ביותר.

אנחנו מעדיפים לסבול מאשר להשתנות מכיוון שהאלטרנטיבה איננה ידועה. ומה שלא ידוע מפחיד עוד יותר. את הסבל הזה אנחנו לפחות מכירים וגם אם החיים מושכים לפעמים את השטיח מתחת לרגלנו, למדנו ליצור לעצמנו פינה סבירה של דו קיום עם הסבל. התקשורת, בשיתוף פעולה עם השלטונות ומנגנוני הסבל הרשמיים, משכנעת אותנו שכך זה צריך להיות. זהו כורח המציאות, וסביב הסבל הפרטי שלנו הולך ונבנה בלון של סבל עולמי ההולך וגדל, עד שמדי פעם הוא מתפוצץ ויוצר מקור חדש לסבל. האינטרס של העולם שמסביבך, המיוצג על ידי התקשורת, הוא שתמשיך לסבול. יותר מדי אנשים נבנים ומתפרנסים מהסבל האישי שלך כדי לתת לסבל הכללי להיעלם, ומי שמצביע על האשמים האמיתיים נעלם בדרך כלל, או הופך למרטיר. עוד איש אמיץ שנכחד כדי להציל את מה שאי אפשר להציל.